בלונדינית בעיר הקודש

פעם בכמה זמן אני קוראת משהו כך כך צדקני או מתנשא  עד שמתנפח לי הוריד במצח ואני שוכחת את אחד הכללים הכי חשובים בחיי - אסור להאכיל את הטרול - ומגיבה.

לאחרונה היו כמה פעמים שחרגתי ממנהגי והגבתי: בנוגע לקליטת תלמידים אתיופים בבתי הספר בפתח תקוה, בנוגע לתנאי העבודה של מורים וממש עכשיו בנוגע לצעדים שנקטה עיריית פתח תקוה נגד שב”חים.

המכנה המשותף לכל אותם צדקנים שמעיפים לי את הסעיף הוא שלמרות שהם מזועזעים עד עמקי נשמתם מ”הגזענות הנאצית” של מנהלי בתי ספר/הורים לתלמידים באותם בתי ספר/רשויות מקומיות/קובעי מדיניות, הרי שהם מימיהם לא פגשו אתיופי בגודל טבעי והמקום היחידי בו הם נתקלו בשב”חניק/משת”פ היה החדשות. איכשהו כששואלים את האנשים האלה שתמיד מצויידים בהררים של זעם קדוש כמה ילדים אתיופים לומדים בכתה של הבן שלהם התשובה היא משהו בסגנון: “אבל אין אתיופים בדניה/פיתוח/רמת אביב… אם היו הייתי שמח שהם היו לומדים עם הבן שלי, מאושר. הייתי מכין לילד האתיופי סנדוויץ נוסף כל בוקר. פשוט משום מה הם כולם גרים בנתניה”.

פעם בכמה זמן בא לי לצרוח.

חבר טוב שלי טס הלילה למה שבטח תהיה אחת ההרפתקאות הכי בלתי צפויות, מענינות, מפחידות, מלמדות, מדהימות ומרגשות. מלבד העובדה שהוא חבר טוב שלי הוא גם ילד מוכשר ברמות, שבעצמו עוד לא יודע עד כמה.

השיר הזה של עמיר לב תמיד מחזיר אותי לשניה הזאת, לפני שמשהו גדול עומד לקרות. לתחושה המתוקה של הציפיה, שמערבבת יופי את הדמעות:

תסעי תצלמי את השדות
ילדות בעמק
תעצרי בצומת תפרדי
הם ימלאו לך דלק

תגיעי לעיר תציגי את עצמך
תקבלי גם הצעות מאחרים
שימי לב לרוסים יש להם משהו
לא רק מכוניות ובגדים

הכנתי לך תיק רגעים יפים
ערב אמא ואני
עכשיו הזמן שלך לנסוע…

לילות פרועים ושקט
מבטים תקוות גדולות
ואהבה אמיתית באפור
זה שנתן לך עודף
זה שישב מאחור

עכשיו הזמן שלך לנסוע

אז עכשיו הזמן שלך לנסוע, לראות מקומות חדשים, לשים לב לרוסים, להציג את עצמך, להכיר את עצמך.

אתה מדהים.

מכירים את זה שמחכים למשהו וככל שהוא מתקרב החיכיון הולך ונעשה קשה, עד שבסוף כבר אי אפשר לנשום יותר?

כבר הרבה זמן שלא פגשתי עילגות כזאת, שמכאיבה בעיניים.

את הפוסט הזה כתבתי לפני די הרבה זמן, קצת אחרי ש(שוב)רבנו. אבל היות ואני כבר מבינה שאתה בחור של פעם בחיים, שכנראה תקוע לי  לכל החיים אז לפחות שיהיה יום הולדת שמח.

אני חייבת להודות בבושה שבגלל עניני עבודה, שעל חלקם יגיעו בהמשך פוסטים נפרדים, אני די מנותקת מהעולם בשבועות האחרונים ושכמעט כל האירועים האקטואלים האחרונים מקסימום זמזמו לי ליד האוזן.

לא נעים להגיד, אבל עד לפני שעה בערך זה היה המצב גם עם החוק הביומטרי. מזל שכבוד היו”ר ד”ר יובל דרור כותב מדי פעם פוסטים על נושאים ברומו של, ככה שיצא לי להתחיל אצלו ומהזעזוע ביליתי את השעה האחרונה בקריאת הצעת החוק עצמה (או לפחות טיוטה כלשהי שלה) ודעות שונות לגביה.

אני חייבת להודות שאני לא לגמרי בטוחה שמדובר בסכנה קיומית לדמוקרטיה, או בחוק שיביא לקיצה של מדינת ישראל ובכל זאת, נדמה לי שהחלטה בקנה מידה כזה מחייבת דיון קצת יותר רציני מאשר שישה אנשים (בפוטנציה) שבראשם מאיר שטרית אחד , שמתעקש לסיים את כל ההליך תוך שבועות בודדים.

וכן, גם אני אשן טוב יותר בלילה אם אדע שמדינת ישראל שומרת על הנתונים שלי  קצת יותר טוב מאשר על הנכסים הדיגיטליים שלה.

אז מה עושים? כותבים מכתבים לחברי הועדה המשותפת לועדת המדע והטכנולוגיה וועדת הפנים והגנת הסביבה ולח”כים בכלל ומגיעים להפגנה במוצאי שבת

אז באיחור בלונדיני אופנתי ראיתי סופסוף את הפרסומת ההיא של סלקום וקראתי את הררי הניתוחים הסוציו-ספרותיים שנשפכו עליה בבלוגילנד ובחיי שהשיר של הדורבנים הוא כל כך כל כך אבל כל כך ציני בעיני,שבחיי שכל מה שיכולתי לראות שם זה שלט ענק על הקיר : “למה שהם לא ישחקו כדורגל במקום כל השטויות האלה של הצבא?”

מצד שני, כבר סגרנו שאני בלונדינית…

אביעד ואני היינו היום באירוע “חופשיים בארצנו” של ניצן הורוביץ.

ניר ברעם (שבסיכום כל הפעמים ששמעתי אותו הגעתי למסקנה שכנראה לעולם כבר לא אבין מה הוא אומר) דיבר על תרבות, ריקי בליך דיברה על צדק סביבתי ועל מאבקים על המרחב הציבורי ושחר אילן דיבר על חשיבות תכנית הליבה להמשך הדמוקרטיה בישראל ועל עמותה חדשה שהוא עומד להקים, שמטרתה הפרדת דת ממדינה. היה גם חלק אומנותי, שכלל עיבוד עכשוי לשירי ארץ ישראל. השרות היו שלוש בנות מ”שירת העצבים” שבאמת שאם אביעד ואני לא היינו מקדימים ורואים את הבלאנס הייתי מוכנה להשבע בחיי שאחת מהן היא דראג קויין.

אחרי כל אלה הגיעה המנה העיקרית: ניצן הורוביץ עלה לבמה ופרש את משנתו בדבר “סדר יום אזרחי חדש”. קשה להגיד שהסכמתי עם כל מה שהוא אמר. לדעתי הוא אמר יותר דברים שהרגיזו אותי מדברים שהסכמתי איתם ובכל זאת, כמו שאביעד הגדיר יפה בדרכנו חזרה להרי החושך: רואים שהוא באמת מאמין בדברים שהוא אומר ושבאמת אכפת לו. ובשורה התחתונה - על כמה פוליטיקאים ישראלים היום אפשר להגיד את זה?

מכירים את זה שאתם חושבים שאת מכירים אנשים ואז מגלים עליהם משהו שגורם לכם לרצות למות?

זוכרים שחיפשתי הצגה? אז בסוף, לגמרי במקרה (כמו כל הדברים הטובים) מצאתי את הצגת היחיד של יוסי וואסה “באמהרית זה נשמע יותר טוב” של תאטרון הנפש, שהיא אחת ההצגות המוצדקות שיצא לי לראות לאחרונה. אני לא יודעת אם יש לו גם הצגות לקהל הרחב, אבל אם אתם עובדים עם נוער, או עם עולים, או עם קבוצות מעורבות או אם אתם אחראים על סל תרבות באיזושהי מסגרת זו לגמרי צריכה להיות ההזמנה הראשונה שלכם לשנה”ל הבאה, שמתקרבת אלינו בצעדי ענק.

תהנו